"אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם שִׁשִּׁים וְאֶחָד"? | ווארט (בפרשת) השבוע

בצל הבחירות והפוליטיקה הרוגשים עלינו, בשאלה המעסיקה את רובנו: לאיזה גוש יש יותר מנדטים, והאם יש רוב לצד מסוים; ישנה שאלה מאוד חשובה שראוי 'לשים על השולחן': האם הרוב משנה בכלל? האם הולכים אחר הרוב? או במילים אחרות: האם הרוב קובע?

בפרשה: ה' מודיע לאברהם שהוא עומד להשמיד את סדום ועמורה, ויתר ערי כיכר הירדן בגלל חטאיהן. אברהם מתחנן על הערים ושואל כמה צדיקים צריך למצוא בהן כדי שה' לא ישמיד אותן. ה' מסכים בכל שלב, ואברהם מנסה מספר נמוך יותר ויותר.

הירידה במספרים: אברהם מבקש חמישים, ואחר כך ארבעים וחמישה, ארבעים, שלושים, עשרים ועשרה. בכל שלב הוא בודק אם יש מספיק צדיקים, ובכל שלב מתברר שאין. כשהוא מגיע לעשרה, אין כבר מה לבקש.

"מנין לכל עיר": פירושו המפורסם של רש"י מסביר שאברהם ניסה למצוא מניין, כלומר עשרה צדיקים, לכל אחת מחמש הערים. לכן חמישים הם חמש ערים כפול עשרה. כשאברהם יורד למספר נמוך יותר, הוא בודק כמה ערים עדיין יכולות להינצל, עד לאחת בודדת.

"צדיק-גמור או צדיק גמור-גמור": המלבי"ם מתמקד בשאלה מהי ההגדרה של "צדיק". לפי חז"ל, המשחית אינו מבחין בין צדיקים-שאינם-גמורים לרשעים, אולם מזהה צדיק גמור. לכן "צדיק" במקרה הזה הוא מי שצדיק ביחס לסביבתו הרעה. אברהם טוען שה' הוא "השופט כל הארץ", ולכן עליו לשפוט גם לפי ההשוואה לשכנים, ולא רק לפי מבחן צדיקות מוחלט.

"צדיק בהשוואה": בהתאם לכך מבקש אברהם למצוא 50 צדיקים "בתוך העיר", אף שאינם צדיקים גמורים, אלא רק בהשוואה לשאר רשעי העיר. מעתה, יש חשש שהמשחית יפגע בהם, אך "אתה השופט כל הארץ", אמור לבחון גם בהשוואה לשכניהם, וכלפיהם הם 'צדיקים' הראויים להציל את כולם.

ה' מסכים עם הלך חשיבה זה, אך מבהיר כי אין 50 צדיקים, אפילו שאינם-גמורים. אברהם ממשיך אפוא באותה גישה: מוריד 5 צדיקים, שאולי ביחס ל-45 האחרים הם בכלל לא צדיקים, אבל עדיין היתר כן יכולים להיחשב 'צדיקים' בהשוואה לרשעי העיר. ה' מסכים שלא ישחית אם ימצא ארבעים וחמישה, ואברהם מבין מכאן משהו נוסף.

"הרוב קובע": אם ארבעים וחמישה צדיקים מספיקים להצלת כל חמש הערים, אז חמשת הצדיקים שמעבר לארבעים אינם נחוצים, כי הם אינם מהווים מניין. מכאן ש"הרוב קובע": די במניין לכל אחת מארבע ערים בלבד, והן תגרומנה להצלתה של העיר החמישית. אברהם מבקש אפוא ארבעים, וה' עונה שוב "לא אעשה", במובן של "לא אעשה מאומה"; כלומר כולם יינצלו בזכות הארבעים. בהתאם לכך, גם שלושים לשלוש הערים מספיקים כדי להציל את כולן, שהרי הן הרוב מתוך חמש.

נקודת המפנה: ברגע שנענה כי אפילו שלושים צדיקים אין, אברהם מבין את הבעיה. אם "הרוב קובע" להצלה, הוא קובע גם להשחתה. אם ברוב הערים אין צדיקים, הרוב יגזור מוות על יתר הערים, גם על המעטות שבהן יש צדיקים.

הַפְרֵד, וְהַצֵּל: לכן אברהם מחליף גישה ומבקש להתייחס לכל עיר לגופה. הוא מבקש עשרים, כלומר שתי ערים שבהן יש צדיקים, וה' מסכים להציל אותן. הפעם ה' משתמש בלשון "לא אשחית" בהפיכה, אך הערים האחרות ייפגעו באמצעים אחרים, כמו מגיפה או רעב, ולא בהשמדה כוללת.

הסוף: אברהם מבקש בפעם האחרונה עשרה, כדי שלפחות עיר אחת תינצל. אבל אפילו עשרה צדיקים אין בכל הערים. כשאברהם רואה שאין עוד אפשרות להציל אף אחד: "ואברהם שב למקומו".

המסר לימינו: האם הרוב קובע? – כפי ששאלנו בכותרת. התשובה היא שעל פי רוב הולכים אחר הרוב, אך פעמים – שלא. מידת מלך מלכי המלכים אינה כבשר ודם. לטובה – הולך אחר הרוב, אך במקרים אחרים, יכול 'לוותר' על הרוב, ולהתייחס לכל מקרה לגופו.

להבדיל, גם בדמוקרטיה הולכים אחר הרוב, אך נפלאות הפוליטיקה יכולות להראות לנו גם דרכים אחרות ופתלתלות. אנו נאחל שבכל מצב שהוא, תמיד יהא זה לטובה, עבור עם ישראל.

ובסגנונו של אברהם אבינו: "אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם שִׁשִּׁים וְאֶחָד" – צדיקים...