מי מחכה לחמאס - פרשנות

הם נראו כמו זוג מנצח. דונלד טראמפ, בחליפתו המושלמת ובפומפוזיות המוכרת ולידו בנימין נתניהו, עם העיניים הנוצצות ואותו חיוך רחב שמופיע רק כשהוא מרגיש שהוא חוזר להיות הכוכב של הבמה העולמית. הצגת האחווה הייתה מושלמת - מילים חמות, חיבוקים, שבחים הדדיים.

אבל מי שהקשיב היטב גילה שני נאומים שונים. שני מנהיגים שמדברים על אותו הסכם, אבל לא ממש אומרים את אותו הדבר.

בנושא הרשות הפלסטינית: טראמפ דיבר על התניות ורפורמות - נוסחה גמישה שמשאירה דלת פתוחה. נתניהו? נחרץ לחלוטין: הנהגה אזרחית שלא תנוהל לא על ידי חמאס ולא על ידי הרשות הפלסטינית. נקודה.

בנושא הנסיגה, טראמפ קשר אותה לכניסת כוחות בינלאומיים. נתניהו קשר אותה לפירוק מנשק שרק ישראל תגדיר אם הוא מספיק טוב. ובנושא הפרימטר הביטחוני: נתניהו אמר זאת פעמיים - ישראל תישאר שם בעתיד הנראה לעין. טראמפ כמעט לא התייחס. זה לא תקלת תקשורת. זו אסטרטגיה.

כי הסיפור האמיתי מתרחש לא בבית הלבן אלא בישראל, לא מול טראמפ אלא מול סמוטריץ' ובן גביר. ושם, המשוואה הפוליטית לגמרי אחרת.

שנת 2026 היא שנת בחירות. הסקרים לעת עתה לא משהו בלשון המעטה לשרי הימין. שניהם זקוקים לנרטיב שימנע מהמצביעים שלהם לברוח לליכוד או למפלגות ימין אחרות. ומה הנרטיב הכי טוב לשמור על מצביעים אידיאולוגיים? ללחום על החלום. על סיפוח. על התיישבות בעזה. על הגירת העזתים. ולהראות שהם נלחמים על זה נגד נתניהו הפרגמטי שמוכן להתפשר.

זו הסיבה שאין להם שום אינטרס לגבות את נתניהו בהסכם הזה. ההתבדלות מנתניהו היא כרטיס הכניסה עבורם לבחירות הבאות.

ומכאן לנתניהו. זה האחרון לא יכול לעצור את ההסכם - הלחץ האמריקני חזק מדי. הוא גם לא יכול להשלים אותו - הקואליציה תתפרק. לכן עיניו נשואות לחמאס. כולם מחכים לתשובת חמאס. במיוחד נתניהו. שכנראה מעריך שתהיה בדיוק כמו כל קודמותיה. כולם ירקעו ברגליהם. כל כך הרבה אנשים בישראל ובעולם יחושו שוב בתחושת התסכול העצומה. אבל את נתניהו היא תציל מהטרפת הפוליטית בבית.

הכותב הוא הפרשן הפוליטי של עיתון 'המבשר'